הפתי והערום בספר משלי

1. לָתֵת לִפְתָאיִם עׇרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה. (משלי א׳:ד׳)

לְמִתַּן לְשַׁבְרֵי עֲרִימוּתָא וְלִטְלָאֵי יְדִיעָתָא וְתַרְעֵיתָא.
לתת לפתאים ערמה – משלים אלו אמר קהלת לקנות בהם הפתאים ערמה, לנער דעת, וגם לנער המנוער מכל למוד שלא למד עדיין כלום.
מזימה – מחשבת עצה.
לתת לפתאים ערמה – כי כשילמדו אלו הדברים, יקנו לב ודקות עיון ומחשבה להביט במה שהם רוצים לעשות על הנכונה.
ערמה – כמו חכמה. כלומר דקות מחשבה וטוב עיון.
לנער דעת ומזמה – לנער שהוא נבוב ואינו מבין בדברים הדקים כפי מה שצריך להבין, וכשיקרא בספרי החכמות, יוסף דעת וחכמה. והחכם שלמד, כשיקרא בהם יתבונן יותר ויתחכם, כמו שאמר: תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט':ט').
לתת לפתאים – עומק מחשבה וקצת פלפול ישמרו בו מהפתיות ולתת לצעיר השנים הדברים אשר הם התחלות העיון והם המחשבה והמושכלות הראשונות או מה שיקרב אליהם ואולם זכר תחלה הדעת כי הוא יותר נכבד מהמחשבות ולא תחשוב שלא יהיה בהם תועלת כי אם לאלו שזכר שאין להם שום שלימות אבל ימצא ג"כ תועלת גם לחכמים ולנבונים וזה שכבר ישמע חכם אלו המשלים ויוסיף קנין בחכמה וישמע אותם הנבון ויקנה תחבולות להמציא ההקדמות המפורסמות אשר יובילו אל ההשגה בדרוש דרוש מאלו החקירות הפילוסופיות הנה אלו המשלים יישירו האנשים.
להבין משל ומליצה – אשר יאמרו החכמים והנביאים כי בהם ילמד האדם דרכי החקויים אשר ירגילו להמשיל ולחקות בהם ובהם יתיישר להבין דברי החכמים ואם הם רבי העומק ויבין חידותיהם מצד הבינו דרכי החקויים אשר ירגילו להמשיל בהם.
ערמה – הוא פלפול בדברים המדיניים.
דעת – הם מושכלות ראשונות או מה שקרוב אליהם להגלות האמת בו, ומזמה היא המחשבה שהיא התחלה לדעת ומישרת אליו וזה שכאשר ירצה האדם לעמוד על האמת בדבר יקח המחשבות הנופלות בו ויקח הצודק מהם ויניח הבלתי צודק כמו שנזכר בספר הניצוח ובספר מה שאח' הטבע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור לפסוק א]
לתת לפתאים – בס"ס האל"ף נחה והיו"ד נעה כמ"ש בתהלים סי' קי"ו:
לתת – הדברים הנאמרים פה יועילו לתת לשוטים התחכמות להסיר הפתיות מלבם לנער. למי שהוא רך בשנים אשר יעשה מעשיו בבלי דעת ובלי מחשבה קדומה הדברים ההם יועילו לקנות דעת ומחשבה ר"ל מעתה יחשוב בדבר עד לא יעשנה.
ערמה – ענין התחכמות כמו ערום יערים הוא (ש"א כ"ג).
ומזמה – ענין מחשבה כמו זממה שדה ותקחהו (לקמן לא).

רבינו יונה:  (ד) לתת לפתאים ערמה. הנה תחילה ידע האדם המוסר לקחתו ולקיימו בפועל, ולהוכיח בו אח"כ הפתאים, כמו שאמרו ז"ל: קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. לנער דעת ומזימה. עיקר מצות התוכחה – לפתי ולנער. והפתי – הוא מי שלא למד חכמה, כמו: "פתיות ובל ידעה מה" (להלן ט, יג); "פתי יאמין לכל דבר" (שם יד, טו). והנה כתוב: "אל תוכח לץ פן ישנאך" וגו' (שם ט, ח); "אם תכתוש את האויל" וגו' (שם כז, כב); "באזני כסיל אל תדבר" (שם כג, ט); "ומוכיח לרשע מומו" (שם ט, ז). ואמרו ז"ל: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. על כן אין להוכיח הכסיל, היות כי המעשים שאוחז בהם דברי עונות, והרגיל נפשו ללכת אחרי תאותו ימים, ושבו הדברים בנפשו לטבע, ונאמר: "גם אתם תוכלו להיטיב למודי הרע" (ירמיה יג, כג). אך מי שיחטא במקרה בהתגבר היצר עליו, אע"פ שהוא מזיד, ראוי להוכיחו. כי אחרי שלא הרגיל נפשו בחטא ההוא, ולא התמיד בו ולא נצמד אליו, יתכן שישמע לקול התוכחה. וגם זה בכלל הפתי, כי פירשו רז"ל כי הוא המתפתה ביצרו. והנה הוזהר על תוכחת הנער אע"פ שהוא רגיל בחטא ימים רבים, מפני שהוא תחת יד האב ליסרו ולהכותו. והשנית, מפני שיש תקוה שימשול בתאותו וישנה את טבעו, אחרי כי עודנו בימי הנערות, וכן כתוב: "אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו" (להלן כב, טו).

מלבי"ם: (ד) לתת עתה באר לאיזה כתות מן האנשים חבר זה הספר, אמר שיועיל לכל הכתות, שיתן לפתאים ערמה, הערמה הוא הפך הפתיו שהפתי מאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו, שעם הערמה לא יפתה לבו לכל דבר ויבחין את כל דבר בשכלו, ולכן בא תמיד ערום מקביל את פתי, לכן אמר שהמשלים האלו יועילו להפיח ערמימות בלב הפתי, שיבחן את דרכיו ותהלוכותיו ולא יהיה כיונה פותה, ומוסיף שהנער שהוא אינו פתי ויש בו ערמה אבל מתוך שהוא רך בשנים אין בו דעת ומזמה, שהדעת נקנה ע"י רוב הבחינה בחושים או השימוש במושכלות, והצעיר לימים לא בחן עדיין הענינים ולא קנה ידיעה ברורה, וכן המזימה שגדרו המחשבות העמוקות שהם אינם נמצאים עדיין בלב נער, המשלים האלה יתנו לו בין דעת לבחון כל דבר ולדעתו, בין מזימה:

מלבי"ם – ביאור המלות: (ד) פתאים. הפתי הוא כיונה פותה אין לב, וא"ל ערמה, כמ"ש (ח' ה') הבינו פתאים ערמה, (י"ט כ"ה) ופתי יערים, ואמר פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו (י"ד ט"ו, וע"ל ט' ד' ו', י"ד י"ח, כ"ז י"ב, ועי' בפסוק כ"א). דעת, נופל על כל דבר שמתברר לאדם בידיעה ברורה, והוא מה שיתברר ע"י החושים, או ע"י מושכלות ראשונות, כמו שהכל גדול מן החלק וכדומה, או ע"י מופת השכל, וכן תהיה לאדם ידיעה ברורה בדבר שנקבע בלבו כך ע"י ראיות רבות, או גם האמונה שנקבעה בלבו לאמת ברור, כמו אמונות התורה שנתבררה באותו המעמד הגדול בנבואה ובאותות ובמופתים, ועפ"ז יצוייר דעת גם בחקי החכמה כמו שנתבאר בס' זה בכ"מ. מזימה גדרו המחשבות העמוקות, ויש המעמיק במחשבות רבות, ויש המעמיק בעומק העיון במחשבות החכמה שמזה מדבר פה, וע"ל (ג' כ"א ה' ב'):

2-3. עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת. (משלי א׳:כ״ב)

עַד אֵימַת שַׁבְרֵי רָחֲמִין שַׁבְרוּתָא וּמְמִקְנֵי מְמִקְנוּתָא רְגִיגוּ לְהוֹן וְסַכְלֵי סָנִין יְדִיעֲתָא.
פתים – המתפתים ע"י מסיתים ומינים.
תאהבו פתי – הסתה שם דבר לפתיות כמו כלי קרי (שני) שפי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור לפסוק כא]
עד מתי פתים תאהבו פתי – ועוד היא מכרזת ואומרת: עד מתי פתים תאהבו הפתיות, ולצים עד מתי תחמדו לכם לצון – כלומר: לעשות מעשי תעתועים וליצנות.
והוסיף ואמר: וכסילים ישנאו דעת – שאינם רוצים ללמוד חכמה ולדעת דעת.
עד מתי פתים – הם אשר דעתם קלה והם מתפתים בקלות אל איזה דבר שיעלה במחשבתם מזולת חקירה אם הוא ראוי אם לא, לצים הם האנשים המדברים דברי לעג ושחוק, וכסילים הם בעלי הסכלות שהוא קנין ר"ל שתהא להם דעת כוזבת בדברים אם מפני מיעוט חקירתם או מפני שגדלו על האמנתם או בעלי הסכלות שהוא העדר קנין חכמה.
פתים – נכתב בלא אל"ף עם יו"ד למ"ד הפעל לבד ויו"ד הרבים נפלה וכן כי משובת ך פתים תהרגם שבסמוך והמסורת תבא עליהם ב' חסר כתיב בחד יו"ד לחוד תאהבו פתי בגעי' והה"א בחטף פתח ועיין בס' הרכבה:
תאהבו – בילקוט איכה רמז תתקצ"ח תאהבו פתי תאהבון כתיב אמר הקב"ה בנוהג שבעולם אדם אוכל צחנה ב' ימים או ג' ימים ונפשו קנוטה עליו ואתם הרי כמה שנים ואתם עובדים אלילים שכתוב בה צא תאמר לו צואה תאמר לו ואין נפשכם קנוטה ע"כ פי' צחנה דגים קטנים כבושים כדתנן פ' י' דתרומות ר' יהודה מתיר בצחנה. ובפ' הנודר מן המבושל מן הצחנה מותר בטרית טרופה. והא דריש נו"ן תאהבון תרגום דג נונא אבל לא נמצאת בספרים שלנו:
ולצים – מוסב על עד מתי האמור בתחלת המקרא וכן וכסילים וכו'.
פתים – כמו פתאים ר"ל שוטים הנפתים מהר.

רבינו יונה: (כב) עד מתי פתאים תאהבו פתי. פתי – שם דבר, כמו: 'פתיות', בשקל: "בית המרי" (יחזקאל כד, ג). פתאים. הם אנשים שדעתם חלושה, ונפתים לדברי המסיתים ומתעים. וכן בכלל פתאים – אנשים אשר להם דעות משובשות, וכן אנשים שהתאוה משבשת ומתעת דרכם. כי תראה מקצת בני אדם יחשבו על כל דבר שחפצים בו, שהוא נכון והגון, ואינן רואים חובה לתאותם. וכל זה מחולשת שכלם וכי דללו כחות בינתם, [על כן] תמשכם התאוה אליה, והיא מעצמת עיניהם. וגם אלה האנשים, אם לא ימשילו תאותם, ולא יאבו להמשך אחריה, לא היתה משובשת דעתם, ועל כן אמרו ז"ל: כל המתפתה ביצרו, נופל בגיהנם. שנאמר: "ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ד, ז), "כי יצר לב האדם רע" (שם ח, כא) ושואל הדברים ממנו, ומשתוקק שיתן לו כל אשר ישאלו עיניו. ואין ביד היצר למלאות תשוקתו, בלא הסכמת הנפש המשכלת ורשיונה, וזהו ענין "ואתה תמשול בו" כענין "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (שם ג, טז), על כן תענש הנפש בתתה רצון התאוה.

ולצים לצון חמדו להם. אנשים הבזים לכל דבר, ולועגים לבריות, ומדברים לשון הרע. ותבא המדה הזאת משתי סבות: הסבה האחת, משרשי מדות הנפש [הרעות, מן האכזריות והגאוה, ושאר מדות רעות], כאשר יתבאר בפסוק "זד יהיר לץ שמו" (להלן כא, כד). והסיבה השנית, מפריקת עול שמים פריקה גמורה, ומפני שאין עליו עול המורא ואין חתת אלהים בלבו, על כן לבו משולח לשחוק ולעג וקלס. ועל כן כתוב: "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם" (ישעיה כח, כב) – מדה כנגד מדה, כי אתם פורקים עול שמים, והוא יכביד את עולכם ויחזקו מוסריכם. ומפני כי מדת הלצון בסבת מדות הנפש המתאוה והחומדת, על כן אמר ולצים לצון חמדו להם. ומדת הפתי אשר שכלו חלוש ודעותיו משובשות, הזכיר תאהבו פתי, והאהבה היא הבחירה, כמו: "כי כן אהבתם בית ישראל" (עמוס ד, ה); "אהבו לנוע" (ירמיה יד, י). כי הפתאים בוחרים דרכי הפתיות, ומתעים בנפשותם לאמר כי הם דרכי יושר. וכסילים ישנאו דעת. הם בעלי הפעולות הרעות, ועוברים עבירות למלאות משאלות עיניהם בעניני הנאותם ותענוגיהם.

ודע והתבונן, כי כחות נפש האדם שלש: האחת, הצומחת והמגדלת. וישתתף בה האדם עם שאר בעלי חיים ועם האילנות והצמחים, והכח הזה ימצא בכבד ויקרא 'נפש', כמו שכתוב: "כנפשך שבעך" (דברים כג, כה); "צדיק אוכל לשובע נפשו" (להלן יג, כה). והשנית, הכח המתאוה. ומדות הנפש הנזכרות בדברי המדברים על הטבע, יולדו מן הכח הזה, וישתתף בו האדם עם שאר בעלי חיים אשר ימצא בהם חפץ להמציא צרכי הכח המגדל, גם להזיק ולנצח, ויש אשר יקראו לכח הנפש הזאת 'נפש הבהמית'. והכח הזה ימצא בלב, והוא יקרא 'רוח', "ונשמרתם ברוחכם ולא תבגודו" (מלאכי ב, טז); "העולה על רוחכם" (יחזקאל כ, לב); "כל אשר נדבה רוחו אותו" (שמות לה, כא); "ורוח נכאה מי ישאנה" (להלן יח, יד). השלישית: הכח המשכלת, והיא יסוד הנפש ויקרא 'כבוד', "עורה כבודי" (תהלים נז, ט); "למען יזמרך כבוד" (שם ל, יג). וכן יקרא 'יחידה' ו'נשמה', ובה נבדל האדם משאר בעלי החיים.

והנה כל זמן שימשך האדם אחרי [צרכי] הכח המגדל וירדוף התענוגים, יתרחק מאד מדרך הכח המשכיל, לפי שהוא נוטה אל החומר, ונמשך לתולדות האדמה. ואע"פ שהנמשך אחר הכח המתאוה גם הוא מתרחק מדרך הכח המשכיל ומעצתו, יותר יתרחק ממנו הנמשך אחר הכח המגדל אם תמשכהו תאות המאכל והמשגל לחטוא בהנה, ולא ימשול השכל לכבוש היצר ההוא בכח יראת השם יתברך. על כן הזכיר שנאת הדעת בכסילים יותר מן הלצים, לפי שהם מתרחקים יותר מן השכל בנטותם אל החומר. כי יש בדרכי הכסילות שהם בסבת הכח המגדל כגון רדיפת התענוגים, והליצנות בסבת מדות הכח המתאוה, ועוד כי הכסילות כוללת מדות הנפש הרעות ותאות תענוגי הגוף. אמנם למטה יזכיר בפרשה הזאת "תחת כי שנאו דעת" (להלן כט) – על הפתאים והלצים והכסילים דרך כלל, אבל בפסוק הזה שבא להזכיר בפרט מדת הפתאים והלצים והכסילים, הזכיר הדעת בכסילים, כי הם מתרחקים מדרכי הדעת יותר מכולם.

והנה במקרא הזה יוכיח הפתאים והלצים והכסילים, אמנם במקום אחר מפורש: "אל תוכח לץ פן ישנאך" (להלן ט, ח); "באזני כסיל אל תדבר" (שם כג, ט). ועיקר מצות התוכחה, לפתי ולנער ולחכם ולנבון השוגגים דרך מקרה, אך אם יש צדדים לתוכחת הלץ והכסיל, להגיד להם ענין האחרית והגמול והעונש אולי יכנע לבבם, אך אם תאמר להם זה הדבר חטא ועון, "יבוזו לשכל מיליך", כי כל עת שלא יכנע לבבם, לא יקשיבו אל דבר אזהרה, ולא יאזינו לדברי חכמה.

מלבי"ם: (כב) עד מתי פתים תאהבו פתי, הפתי יפותה אל דרך הסכלות מבלי דעת, ועל זה אמר עד מתי תאהבו להיות נפתה באין דעת, כי החכמה תתן לפתאים ערמה, ועד מתי לצים לצון חמדו להם, הלץ מתלוצץ על החכמה מפני שאין עליה מופתי הדעת, והוא אינו שונא את החכמה מפני שאינה יודעת בידיעה ברורה, והם אין מקבלים אותה בקבלה ע"י המוסר ויראת ה' מפני שלצון חמדו להם על דברי אמונה שאין עליהם מופת, אולם הכסיל הוא יודע חקי החכמה ונלוז ממנה מפני תאותו, מפני שחקי החכמה הם מתנגדות ליצרי לבו הרע, ובזה הוא גרוע מן הלץ שהלץ אינו שונא דעת ואינו מתלוצץ רק על דבר שלא יוכל לדעתו בידיעה ברורה, והכסיל הגם שידע חקי החכמה בידיעה ברורה, ילוז ממנה מפני שהכסילים ישנאו דעת מפני שדעת החכמה תשים רסן לחסום בפני תאות לב:

מלבי"ם ביאור המלות : (כב) פתים. לצים כסילים, הפתי אין לו הבנה כלל לקבל חקי החכמה כי הוא כיונה פותה אין לב (כנ"ל ד'), והכסיל אינו פתי והוא לפעמים חכם גדול, רק מואס בחכמה מפני תאות לבו, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סר מרע, והלץ ילוצץ על חקי החכמה מפני שלא ישיגם בדעת ברורה אבל אינו שונא דעת, ולא יליץ על דבר שבא עליו מופת, כמ"ש לקמן (י"ד ז', ט"ו י"ב, ובכ"מ), אבל הכסיל שונא דעת, כמ"ש לקמן (י"ב כ"ג, י"ג י"ט ובכ"מ):

4. כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם. (משלי א׳:ל״ב)

תרגום: מְטוּל דְנֶהְפְּכָנוּתָא דְשַׁבְרֵי תִקְטוֹל אִנוּן וְטוּעֵי דְסִכְלֵי תוֹבְדִנוּן.

רש"י: משובת פתים – את אשר לבם שובב.
ושלות כסילים תאבדם – לפי שרואים הרשעים שהם מצליחים נדבקים ברעתם ואינם חוזרין.

רד"ק: כי משובת פתים תהרגם – על כן באה אליהם הרעה, לפי שמרדו באל. ומרדם יביאם לשחת.
ושלות כסילים תאבדם – על שלא רצו לטרוח בלימוד החכמה. כי הכסילים כשהם בשלוה אין פחד אלהים לנגד עיניהם, ומרבים לעשות רעה, ואוכלים ושותים, וחושבים כי דרכם היא נכונה. ועל כן דרכם תגרום להם להאבד מן העולם.

רלב"ג: כי משובת פתאים – הפתי הולך שובב בדרך לבו מזולת חקירה על מה שראוי וזאת התכונה ממנו תקרא משובה לפי שלא יתקיים בענין אחד אבל פעם יתפתה לענין זה ופעם להפכו לפי העולה על רוחו.
ביאור הדברים הנה החכמות הנמצאות יגביהו קולן בחוץ כדי שישמעו האנשים דבריהם ברחובות אשר בעיר, תתן קולה כל אחת מהן, בראש, המדברת בקול גדול היא קוראה לאנשים, בפתחי כל שער ושער בעיר תאמר דברי' והנה אמר זה להגלות חכמת הש"י בנמצאות הגלות נפלא כשיעויין באופן החכמה הנפלאה שיש ביצירת נמצא הנה זאת החכמה הנפלאה תקרא האנשים קריאה חזקה כשיעיינו בה מצד תשוקה הטבעית שתהיה לאישי האדם בזה מזה כמו שבארנו בספר שיר השירים כאמרו לריח שמניך טובים ואמר חכמות בחוץ תרונה בלשון רבות לפי שבחוץ יראו דברים רבים יעידו על חכמות רבות נפלאות יותר ממה שיראה מזה ברחובות העיר ובפתחי שעריה ולזה אמר תתן קולה, אמריה תאמר לשון יחידה עד מתי ואמר ממשל שהחכמה תקרא ותאמר עד מתי אתם פתיים תאהבו פתיות ותתפרשו בהבלי העולם ולא תחקרו בחכמת הש"י בדברים עם חוזק הגלותה ועד מתי חמדו להם לצון הלצי' ויתעסקו בדברי ההבלים האלו אשר לא די שאין להם תועלת אבל יש להם הפסד רב בדברים המדיניים עד מתי ישנאו דעת הכסילים שלא ישתדלו לחקור בעיון האמת.

מצודת דוד: משובת פתיים תהרגם – כי זה יהיה סבה שתפול בחירתם ברע פעמים רבות והשלוה אשר בחרו בה הכסילים לבלתי עמול בחכמה תאבדם כי דרכיהם יהיו בזולת חכמה והסתכלות.
משובת – ר"ל מה שבחרו לשבת בהשקט ומרגוע מבלי טורח עול תורה המרגוע ההיא תהרוג אותם כי יקבלו גמול.
ושלות – היא היא וכפל הדבר במ"ש.

מצודת ציון: משובת – ענינו ההשקט והמרגוע כמו בשובה ונחת תושעון (ישעיה ל').

שד"ל: כי משובת – ענין שלוה, כמו: בשוב ונחת. ועיין תרגומי בהפטרת ויצא.

מלבי"ם: (לב) כי משובת פתים תהרגם, הפתאים אין יודעים חקי החכמה כלל, והם י"ל שובבות ששכלם שובב, וזה תהרגם, והכסילים הם יודעים חקי החכמה ואינם שובבים בשכלם, רק סרים מדרכי החכמה בעבור תאותם וע"י שרוצים בשלוה ובתענוגי העוה"ז, לכן שלות כסילים תאבדם שלוה הזאת תאבד אותם בין בעוה"ז בין בעוה"ב, והוא גרוע מן הריגה שהוא רק בעוה"ז כי הפתאים הם שוגגים וי"ל חלק לעוה"ב, לא כן הכסילים בזדון:

מלבי"ם באור המלות 

(לב) פתים כסילים. הפתי הוא כיונה פותה אין לב, והכסיל אינו חסר חכמה רק נלוז מחקי החכמה מפני שרוצה בשלוהותענוגי העוה"ז כמ"ש בכל הספר, והאיבוד הוא יותר מהריגה כמ"ש בכ"מ:

5. וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב. (משלי ז׳:ז׳)

וַחֲזֵית בְשַׁבְרֵי וְאִסְתַּכְּלֵית בִּטְלָאֵי וּתְמַהֵית בַּחֲסִיר רַעֲיוֹנָא.
רש"י: אבינה – הבחנתי וראיתי.

רד"ק: וארא בפתאים – אמר: כשנשקפתי בעד אשנבי ראיתי בפתאים העוברים בשוק והסתכלתי בהם, והנה: נער אחד חסר לב – כלומר בלי דעת ואין לו תבונה.

רלב"ג: וארא בפתים – וראיתי בפתאים אשר דרכם להתפתות לסכלותם ובינותי בבנים קטני השנים והנה נער צעיר שנים חסר השכל ממנו והוא עובר בשוק אצל זויות והולך דרך בית האשה הזרה וזה הי' בנשף בערב יום בעת הנשף בערב יום בחשך לילה ואפלה והנה הוא הי' בא אל האשה הזאת.

מצודת דוד: וארא בפתאים – ראיתי בחבורות הפתאים והנה הבנתי והכרתי בין הבנים ההם נער חסר לב.

מלבי"ם: וארא בפתאים – בעד החלון ראיתי בפתאים שאין להם שכל להסתיר מעשיהם, ובעד האשנב אבינה בבנים שאינם פתאים ומסתירים מעשיהם, אבינה ע"י ראיית האשנב, איך הוא נער חסר לב – ר"ל שחסר לו כח המושל לעצור בעד תאותו.

6. הָבִינוּ פְתָאיִם עׇרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב. (משלי ח׳:ה׳)

תרגום: אִתְבַּיְנוּ שַׁבְרֵי עֲרִימוּתָא וְשַׁטְיֵי נִסְתַּכְּלוּן בְּלִבְּהוֹן.
רד"ק: הבינו פתאים ערמה – ולפי שלא למדו חכמה, הוא קורא להם פתאים. ומה אני אומר לכם: אתם שלא למדתם אינכם יודעים החכמה ותועליה ותחבולותיה, ואני אומרת לכם שתבאו ותשימו דברי על לבבכם.
וכפל ואמר: וכסילים הבינו לב – הכסילים הם יותר חריפים מן הפתאים ויותר מלובבים, אבל רוע יצרם ורוע מוסרם מביאם להיות פורצים גדר החכמה, וחושבים כל בני אדם לכלום. והעולה על רוחם הם עושים בשטות וברוע סדר.
הבינו לב – כלומר תתבוננו במה שאני אומר לכם, כי תועילו בזה.

רלב"ג: הבינו פתאים ערמה – השתדלו להתישר אל החכמה ואחשוב שזאת הערמה תשלם בהתבוננות במלאכת ההגיון כי היא תיישר השכל אל דרכי ההשתדלות והעיון וכסילים תנו בינה לבבכם בענינים העיוניים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור לפסוק א]

מצודת דוד: ערמה – התחכמות ותחבולות להערים להסיר הפתיות.
הבינו לב – תנו בינה אל הלב.

מלבי"ם: הבינו פתאים ערמה – שהערמה הוא הפך הפתיות, שהפתי הוא נלוז מחקי החכמה מפני שלבו נפתה לכל דבר ואין בו ערמימות לעיין ולחשוב על דרכיו, והחכמה תתן בלבו ערמימות כמ"ש (א' ד') לתת לפתאים ערמה וכמש"פ שם, וכסילים הבינו לב – הכסילים נבדלים מן הפתאים שהם אינם חסרים חכמה שהכסילות יהיה לפעמים בעל דעה גדולה, רק שהוא נלוז מחקי החכמה מפני ציורי התאוה ומדות הרעות המושלים בו, ולבו שהוא הכח הממשלה אשר בנפש לא יוכל להתגבר על יצרו, ולכן יחלוק על חקי החכמה העומדים לשטן לו בפני תאותו, וע"כ החכמה אומרת להם שיבינו לב – שילמדו למשול ברוחם ושלבם יתגבר על תאותם ובזה יפנו דרך לחכמה לשכון כבוד בהיכלם.

מלבי"ם ביאור המלות: פתאים, כסילים – ע"ל (א' כ"ב).

7. מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ. (משלי ט׳:ד׳)

מַן דִשְׁבַר נֵאתֵא לְוָתִי וַחֲסִיר רַעֲיָנָא אֲמַרַת לֵיהּ.

מי פתי יסור הנה – וילמוד אותי ויחכם.

מי פתי יסור הנה – ומה הם מכריזים: איה אותם שלא למדו חכמה, יסורו הנה וילמדו.
ואמרה: מי הוא חסר לב, יבא הנה ויקנה לב. כי האדם בלי חכמה הוא כאילו אין לו לב.
מי פתי יסור הנה – לקנות מוסר וחכמה ומי חסר שכל ויבא להשלימו.

מי פתי – רפי הפ"א:
חסר לב אמרה לו – הדין קדמאה חסר. אמרה בלא וא"ו ואידך דלקמן וחסר לב ואמרה לו בוא"ו והוא חד מן ח' זוגין מן ב' בחד עניינא מתחלפים קדמאה לא נסיב וא"ו ותניינא נסיב וא"ו וסימנהון במסורה רבתא אות ו':

מי פתי – ותאמר מי פתי שאין בו תבונה להכין מאכל יסור ממקומו ויבוא הנה וכן תקרא לחסר לב מכל וכל ותאמר לו.

מי פתי – והם מזמינים גם את הפתי ואת החסר לב – והפתי הוא הנפתה מפני חסרון דעת שלא השיג חקי החכמה, והוא כיונה פותה, והחסר לב הוא גם מי שיודע חקי החכמה רק שחסר לו כח המושל לכבוש את יצרו ולהתגבר על תאותיו וציוריו הרעים שהם מתנגדות אל חקי החכמה, ואמרה לו – אל הפתי תאמר.

פתי – התבאר למעלה (א' ד').
חסר לב – מי שחסר לו כח הממשלה בנפשו, והפך חסר לב הוא המבין, כמו שהגבילם זה נגד זה לקמן (י' י"ג, י"א י"ב, ט"ו כ"א), וע"ז נגד חסר לב אמרו ואשרו בדרך בינה.

8. עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה. (משלי ט׳:ו׳)

שְׁבוּקוּ מִנְכוֹן חֲסִירוּת רַעְיוֹנְכוֹן וִחְיוּ וְהַלִיכוּ בְאָרְחָא דִבְיוּנָא.
עזבו פתאים וחיו – את דרך הפתיות.
ואשרו – לשון פעם כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ"ג).
עזבו פתאים – עזבו הפתיות ותסירוהו מכם.
ואשרו – ותדריכו פעמיכם בדרך בינה.
עזבו – דרך פתאים וחיו ודרכו בדרך בינה להגיע אל זה מדרגה אחר מדרגה והנה זכר זה החכם לאי זו סבה לא אמרה דברים כי אם לפתי ולסכל לא ללץ ולרשע ואמר כי מי שהוא יוסר האיש הלץ לוקח לו קלון כי הוא ילעיג על החכם המייסר אותו ומי שהוא מוכיח לרשע לוקח מומו כי הרשע יאמר עליו שיש לו המומין שיש לו בעצמו.
פתאים – האל"ף נחה והיו"ד נעה כמ"ש בתהלים קי"ו:
עזבו – לזאת אתם פתאים עזבו דרכיכם ותחיו וצעדו מעתה בדרך בינה.
ואשרו – וצעדו כמו ואשר בדרך לבך (לקמן כ"ג).
עזבו פתאים וחיו – שע"י לחם החכמה יעזב את הפתיות, ואל החסר לב תאמר שתו ביין מסכתי שהוא ואשרו בדרך בינה – שהיין הוא הבינה שתתבוננו בעומק דברי החכמה ואז תמצאו אושר הנפש בדרך זה של הבינה, ועי"כ תסורו מיצר התאוה אל האושר והטוב.

9. מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ. (משלי ט׳:ט״ז)

מְטוּל מַן דִשְׁבַר נֵאתֵא לְוָתָהּ וַחֲסִיר רַעֲיָנָא וְאָמְרָה לֵיהּ.
חסר לב, ואמרה לו – הדברים הללו, מה אמרה לו.
מי – בכם פתי יסור הנה וחסר שכל.
ואמרה לו – שיתחבר עמה ולא יטריח עצמו בעיון אשר הוא מזון השכל כי יותר טוב יערב לאדם שיזון במזון האחרים וזה כי מים גנובים ימתקו המים הגנובים ימתקו יותר והלחם שיגנוב האדם מאחר שצריך לאכלו בסתר הוא יותר ערב לו ויותר מתוק מהלחם שיקח מביתו וכן תאמר זאת האשה כי הוא ערב יותר לשכל שיתענג בתענוגי הגוף ויניח קנין החכמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור לפסוק יג]
מי פתי – מי הוא הפתי המחסר נפשו מטובה יסור ממקומו ויבא הנה אשכילו חכמה כי מניעת ערבות התורה תחשב בעיניה לכסילות.
וחסר לב – מי הוא החסר לב המונע עצמו מטובה והוא כפל ענין במ"ש.
ואמרה לו – וכן תאמר לו.
מי פתי – והיא קוראת רק אל הפתי והחסר לב, שאשת פתיות קוראת אל הפתי ואשת כסילות קוראת אל החסר לב, שהוא, מי שאין לו כח המושל לעצור בעד תאוותיו, ואמרה לו.

10. פֶּתִי יַאֲמִין לְכׇל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ. (משלי י״ד:ט״ו)

רבינו יונה: (טו) פתי יאמין לכל דבר. הנה קרא "איש טוב" לכל דבר שיש בו עצה, שישמע לעצה וחושש לדברי הבריות. והודיענו, כי יתנהג בדעת במנהג שמיעתו לעצה, וירחק מעל עקשי לב, ויכיר את הישרים, ולעצתם ישמע ובשכלם יעזר. ועתה בא להודיע, כי מדת השמיעה לעצה, גם היא תזיק לפתאים, כי הם מאמינים לכל דבר, ולא יבחנו בין 'סוג לב' וישר, ולא יבדילו בין עצה נבערה לנכונה, ולא כדרך שהזכיר באיש טוב, שירחק מסוג לב. וערום יבין לאשורו. הערום, והוא בעל שכל ומחקר, לא יתעוהו סוגי לב, וישמע אל דברי היועצים המדברים, וכאשר יגיע למעשה, ישקול הדברים ויבחר הדרך הישרה ללכת בה.

11. נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת. (משלי י״ד:י״ח)

 

12. לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת. (משלי י״ט:כ״ה)

לִמְמִקְנָא תִמְחֵי וְשִׁבְרָא מִתְעַרֵם וַאֲכֵיס לְסוּכְלְתָן דְנִתְבַּיֵין יְדִיעֲתָא.
לץ תכה ופתי יערים – על מכות פרעה ומלחמת עמלק החכים יתרו ונתגייר.
לץ תכה – הנה אם תכה לץ להקנותו מוסר הנה האיש הפותה הרואה זה יתחכם בזה ויקח בעצמו ערמה להמלט מהדבר אשר הוכה עליו האיש הלץ ויקח מוס' בהכאת זולתו אך לנבון אם תוכיח לו בדברים לבד יבין דעת כי לבו פונה אל השלימות.
והוכיח – י"ס והוכח הכ"ף בצירי ובמדוייקים בחירק והוא ג"כ מלא יו"ד כי לא נמנה במסורת הגדול עם החסרים ומ"ש שם במערכת אות היו"ד ו' חסרים בלישנא ב' חסרים וא"ו ושארא חסרים יו"ד. נ"ל להגיה ג' חסרים וא"ו ושארא חסרים יו"ד וכן נמסר בפרשת וירא ג' חסרים יו"ד בלישנא:
לץ תכה – כאשר תכה את המתלוצץ על החכמה עם כי לא תועיל לו הנה הפתי המחוסר הבנה יתחכם בעבור זה אבל לנבון אף דברי החכמה יועילו לו ויבין דעת יותר ממה שבידו.
יערם – מלשון ערמה.
(כה-כז) לץ תכה וכו', משדד אב וכו' חדל בני וכו' – הנה הפתי לא ישוב להתבונן ע"י תוכחת השכל, רק ע"י מוסר והכאה, אם רואה שמכים את הלץ, יקנה ערמה להבין עי"כ בל ילך בדרך הלץ, אבל הנבון א"צ להראות לו מוסר הלץ, כי ע"י תוכחת השכל יבין דעת – כי יראו לו לאמר הלא בן מביש ומחפיר את אביו ואמו במעשיו, משדד את האב ומבריח את האם – ודי בזה תוכחה לנבון בל יעשה זאת ליולדיו, ואתה בני הנבון חדל לשמוע מוסר – בל תצטרך לשמוע מוסר הלץ ע"י שתשגה מאמרי דעת – כי כשתשים על לבך אמרי הדעת, המתברר ע"י החוש איך הבן מביש משדד יולדיו כבר תשים זאת על לבך, ותשוב ממעשיהם.

רבינו יונה: 

(כה) לץ תכה ופתי יערים. אע"פ שאין תקוה ללץ בתוכחת ולא בשבט, ראוי ליסרו ולהכותו כי עבר תורות וחלף חוק, למען יוסרו השומעים ויערימו הפתאים, וכענין שכתוב: "והנשארים ישמעו וייראו" (דברים יט, כ). והוכיח לנבון יבין דעת. לא מאשר תוכיחנו בלבד יוסר, ויזהר בדברים אחרים בסבת הדבר אשר הזהרתו עליו, ויבין במעשיו ויחפש דרכיו ויחקור בראותו כי נכשל בדבר אחר, ויירא לנפשו אולי יקרהו עון ומכשול כמו כן בדברים אחרים.

13. בַּעֲנׇשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת. (משלי כ״א:י״א)

בְּתֻכֵּיהּ דִמְמִקִנָא נֶחְכַּם שַׁבְרָא וּבְסוּכְלְתָנוּתֵיהּ דְחַכִּימָא יִסַב יְדִיעֲתָא.
בענש לץ יחכם פתי – ע"י יסורי הלצים הפתאים מתחכמים ושבים בתשובה.
בענש לץ יחכם פתי – הנה כשיגיע העונש ללץ על דברי ליצנותו אז יחכם פתי הנפתה לכל הדברים ויבין כי זאת הדרך היא לא טובה וכאש' ירא' שיצליחו דרכיו לחכם אז ישתדל לקנות דעת.
בענש לץ – י"ס בפתח הבי"ת:
בענש – בעת בוא עונש על הלץ אם לא יועיל לעצמו מועיל הוא לפתי המשולל הבנה כי יתחכם על כי יפחד לנפשו.
ובהשכיל – אבל לחכם אף בלמדו דברי השכל הוא עצמו יקבל תועלת ויקח דעת נוסף על מה שבידו.
בענש לץ יחכם פתי ובהשכל לחכם יקח דעת – למעלה (י"ט כ"ה) אמר לץ תכה ופתי יערים והוכיח לנבון יבין דעת, ויש הבדל בין הערמה ובין החכמה, שבחכמה הוא מקבל חקי החכמה להתנהג על פיהם, אבל הערמה היא אנושית, ואם יכו את הלץ יערים הפתי וידע ערמות להזהר, אבל בענש לץ – שהוא העונש המגיע לו בפלילים או בידי שמים, אשר יוכר שהעונש הוא בעבור החטא, אז יחכם פתי שאז יקבל חקי החכמה, כי אז יבין שיש שכר ועונש, ושחקי החכמה מאת האלהים, אבל החכם שקבל חקי החכמה, רק שחקי החכמה אין נודעים בידיעה ברורה כמוחשות שזה נקרא דעת, וע"י שישכיל החכם ע"י עונשי הלץ איך ענש ה' מדה נגד מדה להמתלוצץ על חקי החכמה, שזה ישיג ע"י כח השכל שמשכיל גם עניני חכמה, אז יקח דעת, ויודע דרכי החכמה בידיעה ברורה כידיעת המוחשות.
בענש – העונש הוא הגמול הנחרץ מאת השופט עלי עון, וזה ההבדל בינו ובין מ"ש למעלה, (י"ט כ"ה) לץ תכה, יחכם – ולמעלה יערים, וערמה, פחותה מחכמה, כמ"ש בכל הספר.
ובהשכיל לחכם – למעלה (שם) והוכיח לנבון, כי החכם לא יקבל דעת ע"י התבונה לבדה, כי אינו נבון כנ"ל (א' ב') רק ע"י כח השכל שהוא כח חד, שע"י יוכל להבין חקי החכמה (כנ"ל שם ג'), ועז"א יקח דעת – ובנבון אמר יבין דעת, כי החכם אינו מבין בכח התבונה רק יקבל ע"י כח השכל, כמ"ש תמיד שאצל החכם בא מלת לקח, כי הוא מקבל ולוקח, והנבון מבין מדעתו ע"י הוכחה וראיות התבונה.

רבינו יונה:

(יא) בענש לץ יחכם פתי. ענינו כענין "לץ תכה ופתי יערים" (לעיל יט, כה), וכבר פירשנו. ובהשכיל לחכם יקח דעת. כאשר תשכיל לחכם, ומה שגה במעשיו תבין לו, ישמור הדעת ההיא בלבו ולא ישכחה, כי חרת אותה לעולם על לוח לבו, מפני שנכשל ושגה בדבר, וכאשר אמרו ז"ל: אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם. ובמדת הנבון אמר למעלה: "והוכיח לנבון יבין דעת" (שם) – כי יבין להזהר בדברים אחרים מתוך תוכחתך, כאשר פירשנוהו.

14. עָרוּם רָאָה רָעָה [וְנִסְתָּר] (ויסתר) וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ. (משלי כ״ב:ג׳)

 

15. עָרוּם רָאָה רָעָה נִסְתָּר פְּתָאיִם עָבְרוּ נֶעֱנָשׁוּ. (משלי כ״ז:י״ב)

 

ערום:

1. אֱוִיל בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם. (משלי י״ב:ט״ז)

שַׁטְיָא כַּד יוֹמֵיהּ מוֹדַע רוּגְזֵיהּ וַעֲרִים מְכַסֵי צַעֲרֵיהּ.
אויל ביום יודע כעסו – ביום שהוא כועס בו ביום הודיע כעסו שהוא מתגרה ומחרף חבירו ברבים ואין מעצר לרוחו, אבל הערום כוסה קלון ואינו ממהר לריב, ומדרש אגדה ביום שנברא אדם הראשון נודע סורחנו והקב"ה שהוא ערום לא רצה לשחת בריותיו כסה קלונו ודחה לגזרתו מיום של אדם ליום שלו שהוא אלף שנה.
אויל ביום יודע כעסו – הנה האויל יפרסם קלונו כי ביו' שישמעו כל האנשים דבריו יודע להם כעסו והתאוננו על מה שהו' קלונו כי אולתו תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ואמנם הערום כשקרה לו רע בסבת סכול עצתו הוא כוסה קלונו ומעלימו מהאנשים כדי שלא יהיה לבוז בעיניהם.
אויל ביום – ג' ביום דגשים ומטעין בהון וסימן נמסר בקהלת סימן י"ב ועיין מ"ש שם:
ביום – בו ביום שכועס על מי ביום הזה יודע כעסו ויתפרסם בו בעולם כי מיד יתקוטט עמו ויבזהו אבל הערום עם כי יכעס כוסה הוא את הקלון ולא יבזה את רעהו מיד בפרסום.
אויל ביום יודע כעסו וכוסה קלון ערום – מדרך החכמה והתבונה והשכל להאריך אף ושלא להראות כעסו תיכף, שאף שי"ל כעס בלבו לא יגלנה לחוץ, כי הכעס עצמו היא מדה מגונה וטוב לכסותה שהיא גנאי לו ומעיד על רוע תכונת נפשו, כמ"ש שכל אדם האריך אפו, ארך אפים רב תבונה, אבל הואיל שלא נטע בנפשו חקות החכמה להתנהג על פיה, אינו מורגל לעצור ברוחו ולהאריך אפו, כמ"ש קצר אפים יעשה אולת, ואמר קצר רוח מרים אולת, ולכן תיכף ביום שי"ל כעס יודע לכל, כי יוציאו לחוץ בפועל, והנה מחקי החכמה והתבונה להאריך אף ושלא לנקום, שהנקמה והנטירה ועשות רע לחברו הגם שחטא לו הוא נגד חקי החכמה, אבל גם מי שלא למד חקי החכמה יעשה זאת מצד הערמה, כי אם יכעוס יקלהו חברו ויבזהו וכן יתבזה אצל הרואים והשומעים, ולכן הערום כוסה קלון כדי שלא יגיע לו קלון ע"כ מכסה הכעס בלב בערמה, עד יגיע זמן להנקם באופן שלא יגיע לו בזיון, וזה מן הערמה לא מן החכמה, שהחכמה תצוה לכסות גם הכעס עצמו ולבל ימשול גם ברוחו בנעלם, אבל האויל לא לבד שאינו מכסה כעסו מן הלב וכחות הנפש הוא מודיע אותו גם לאחרים עד שיגיע לו קלון.

רבינו יונה:

(טז) אויל ביום יודע כעסו. בעצם היום שיכעיסוהו בדברי ריבות ויכעיסוהו, יודע שיעור כעסו, כי יאמר לרבים העולה על רוחו בענין הנקמה מחברו, ויגיד את כל לבו ויודיע את אשר יש את נפשו לעשות ולהתעולל. והנה בשתים יבער ויכסל: כי הוא מודיע את אשר הקלוהו אחרים ובזוהו, ומגלה קלונו לאשר לא ידעוהו. והשנית, כי יחשוף סודו ויזהר חברו ממנו, וישמר מאשר הוא יעץ עליו, וכענין שכתוב: "הפר מהשבות באין סוד" (להלן טו, כב). וכוסה קלון ערום. אין הדבר צריך לומר, כי הערום לא יחשוף קצפו וכעסו, ויסתיר סוד לבבו, אך גם הגידופים אשר אמרו לו, יכסה.

2. אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת. (משלי י״ב:כ״ג)

בַּר נַשׁ עֲרִימָא מְכַסֶה יְדִיעֲתָא וְלִבְּהוֹן דְסַכְלֵי סָנֵי יְדִיעֲתָא.

אדם ערום כוסה דעת – אפילו בחכמתו הוא צנוע וכל שכן לדברי שטות הוא מכסה אבל ולב כסילים יקרא אולת. מכריז אולת בקול רם.

אדם ערום – האדם הערום כוסה הדעת שמצא בעיוניות עד שיתברר לו שהוא צודק כדי שלא ישיגנו מזה בושת ולב הכסילים הוא בהפך כי הוא יכריז תכף לאנשים ענין אולתו ולא ירגיש בבשת שישיגהו מזה.
כסה דעת – בס"ס הדל"ת דגושה ובאשכנזים רפוי':
כסה דעת – אף דברי חכמה לא יגלה כ"א להראוים לה.
ולב כסילים – מי שלבו לב כסילים יקרא ויפרסם אף דברי אולת.

אדם ערום כסה דעת ולב כסילים יקרא אולת – הכסיל אינו אויל, כי האויל הוא המסתפק בכל דבר וחקי החכמה מסופקים אצלו ואינו מאמין בם כי לא יבין אותם, אבל הכסיל יודע חקי החכמה רק תאותו גברה עליו ונצחה אותו, עד שע"י תאותו לא ילך בחקי החכמה, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סור מרע, הגם שיודע שהוא רע תועבה היא לו לסור מן הרע כי תאותו תאלצהו, ועל כן יבקש התנצלות ויטיל ספיקות על חקי החכמה, ודעת הוא הידיעה הברורה מכל דבר, ואולת הוא הספק שהוא הפך הדעת, והכסיל אינו רוצה בדעת ובוחר יותר בספיקות למען יהיה לו מסוה על עשותו תאות לבו, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת, ואמר לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת, שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן, לב נבון יבקש דעת ופי כסילים ירעה אולת, ועל ידי שלבו שהוא הכח המושל שבו תאלצהו אל התאוה, והוא מתירא מפני העונש, יקרא אל האולת והספיקות שיסתפק בעונשי ה' ובחקי החכמה שבהם מנהיג עולמו ובזה בוטח בלבו כמ"ש בוטח בלבו הוא כסיל, והערום אינו חכם ר"ל לא קבל חקי החכמה בפרטיו, ובכ"ז מצד הערמה לא יעשה דבר שיש בו ספק, ומפלס דרכו תמיד וכל שיש בו ספק לא ילך בדרך הזה, כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה, ר"ל כי האולת והספיקות שיעשו הכסילים ההוא מרמה שמרמין את נפשם שבאמת יודעים שאין ממש באולתם, ולכן הערום הרואה את הנולד לא ילך בדרך הספק בחשך עד שיבין דרכו, ולכן אמר נחלו פתאים אולת וערומים יכתירו דעת, ואמר כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת.
ופה ביאר עוד הבדל במעשיהם.
* שה"ערום כוסה דעת – גם הדבר שיש לו ידיעה ממנו, הוא מכסה את הידיעה הזאת ואינו מגלהו לשום אדם (וזה הבדל בין הערום ובין החכם, ש(משלי י יד): חכמים יצפנו דעת ולא יכסוהו לגמרי, כי הם יודעים הדעת על-פי חוקי החכמה המקובלים וילמדוהו לרבים, אבל הערום יודע מצד חקירתו וישמרהו לעצמו לא לאחרים).
* ולב כסילים – אחר שליבם, שהוא הכוח המושל, מנוצח מן התאוה, שבהכרח יקרא את האיוולת למבטח לו, שיאמר שנלוז מחוקיה מפני שמסופק בהם, יקרא את האיוולת ויפרסמהו להיות לו למסוה.

כסילים – איוולת – מבואר בכל הספר, ש.
* אויל הוא המסופק בחוקי החכמה, והספק נקרא איוולת.
* והכסיל אינו מסתפק, רק נלוז מחוקי החכמה מפני תאוותו.
ו"לב נקרא הכוח המושל שבאדם.
וה"דעת הוא היפך הספק והאיוולת, שהדעת היא הידיעה הברורה.
וההבדל בין ה"ערום וה"חכם התבאר בכל הספר, ויתבאר עוד בכל המקומות שציינתי בביאור העניין.

רבינו יונה:

(כג) אדם ערום כסה דעת. דבר במדת הצניעות, ואמר כי החכם, גם צדקותיו ומעשיו הטובים יסתיר, אע"פ שהם תפארת לעושיהם, וכענין שכתוב: "והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח). ולב כסילים יקרא אולת. הכסיל, גם לאולתו לא יסתיר, אע"פ שהוא גנותו, אך יכריז עליה ויודיענה לכל. ואמר ולב כסילים, ולא אמר 'ופי כסילים', להגיד כי מעת שתעלה האולת על לבו, יכריז עליה מיד ויודיענה.

3. כׇּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת. (משלי י״ג:ט״ז)

כָּל עֲרִימָא עֲבִידְתֵּיהּ מִדְעַתָּא וְסִכְלָא פָּרֵס לֵיהּ לְשַׁטְיוּתָא.
כל ערום יעשה בדעת – מעשהו כגון דוד יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וגומר (מלכים א א').
וכסיל יפרוש אולת – זה אחשורוש ויפקד המלך (אסתר ב) יודעים היו שלא ישא לכולם ומי שהיה לו בת הטמינה.
כל ערום יעשה בדעת – לזה ישיג המבוקש ואולם הכסיל יפרוש אולתו על כל דרך אשר ילך בה באופן שלא ילך בשום חלק מהדרך לפי הראוי ולזה ימנעו ממנו מבוקשיו.
כל ערום – מעשה הערום המה בדעת וכוונה מיוחדת ואם כי לא יבינו כל אבל הכסיל פורש אולתו למען יכירו הכל כי אולת הוא.
יפרוש – מל' פרישה ושטיחה.
כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת – כבר בארתי למעלה (י"ב כ"ג) שהערום כוסה דעת, שמטבע הערום לכסות את הדעת ולא יגלה לזולתו מה שיודע, ובכל זאת כל ערום יעשה בדעת, לא יעשה שום דבר על הספק עד שידע בידיעה ברורה אם מעשהו נכון ואם יכוין אל התכלית, כי זה מטבע הערמה שלא ילך בחשך ובספיקות כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו וכמו שפרשתי שם, והכסיל הוא מי שנלוז מחקי החכמה בעבור תאותו הגם שישיג חקי החכמה יטיל בהם ספקות כדי שיוכל לעשות כפי תאותו, ואמר שם ולב כסילים יקרא אולת, שמלבד שאינו מכסהו יקרא ויפרסם אותו, ופה אמר שיפרוש אולת כמו ופרשו את השמלה שיפרש כל צדדי הספיקות שלו ויעשה מעשהו בחשך מפני האולת הפרושה על כסלותו.
בדעת, אולת – הדעת הוא הפך האולת שהוא הספק בכל ידיעה, והכסיל אינו אויל, רק על ידי תאותו משתמש בספיקות ופורש אותם (כנ"ל י"ב כ"ג).

רבינו יונה:

(טז) כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת. בהסתר הסוד גם בשעת המעשה. ובמקום אחר דבר על שעת המחשבה, כי גם יודיענה הכסיל, שנאמר: "אדם ערום כוסה דעת ולב כסילים יקרא אולת" (לעיל יב, כג)

4. חׇכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה. (משלי י״ד:ח׳)

חָכְמְתָא דַעֲרִימָא בְּיוּנָא דְאָרְחָא וּבְשַׁטְיוּתָא דְסַכְלֵי רַמָיוּתָא.
חכמת ערום – מי שהוא חכם הבין דרכו לפלס אורחותיו.
ואולת כסילים – היא המרמה שבלבם סופה שמביאתם לידי טפשות.
חכמת ערום – חכמת האיש הערום הוא הבין דרכו שילך בה בשיתחכם בדרכים ובסדרים שיובילהו אל חפציו ואולם אולת הכסילים הוא הבין מרמה כי לא יתחכמו למצוא הדרכים הישרים אשר יגיעו בהם אל חפציהם ולזה השתדלו למצוא דבר און ומרמה יחשב אצלם שיגיעו בו אל מבוקשם וזה לא יבינו דרכם ולא יגיעו אליו.
חכמת ערום – יסוד חכמת הערום הוא להבין דרכו לבל יעשה כפי ההזדמן ויסוד אולת הכסילים היא עשות המרמה שחשבו כי לא יעשו גם המה כפי ההזדמן.
חכמת ערום הבין דרכו, ואיוולת כסילים מרמה – נמשך למעלה.
אמר, שהאיוולת של הכסילים הוא מרמה, כי הכסיל אינו אויל, כי הוא אינו מסתפק באמת בדרכי החכמה, רק שמפני שהוא אסור ביד התאוה אשר תוליכהו תוהו לא דרך, וחוקי החכמה ודעת עומדים לנגדו, יעשה במרמה לקרוא אל האיוולת, ויאמר שהוא מסתפק על החכמה, ואינו מאמין בה מפני הספיקות שיש לו, וזה מרמה, כי באמת אינו אויל מסתפק.
והקדים לזה: חכמת ערום הבין דרכו – הערום אינו חכם, רוצה לומר, לא קיבל חוקי החכמה מפי חכמים לידע כל שביליהם, ובכל זאת אינו פתי, שיתפתה לכל דבר, כי נכנס בו ערמומית, ושכלו מכיר להבחין בין טוב לרע ואמת ושקר, כמו שנאמר (משלי א ד): לתת לפתאים ערמה. והערמומית תלמדהו להבין דרכו, שלא יילך על דרך שהוא מסופק בו ואינו יודע אם הוא טוב או רע, רק ישתדל להבין בשכלו מהות דרכו, וזה החכמה שלו, שהגם שלא קיבל כל חוקי החכמה לדעת כל הדרכים על-פי הקבלה מפי חכמים, בכל זה, בדרך הפרטי שהוא הולך, ישים לב להבין אותו, ומזה יגיע אל החכמה באיזה פרטים. וזה חכמת ערום.
ואם כן, הכסיל, שאינו פתי, איך יילך על דרך איוולת שהוא הספק?! רק שהאיוולת הזה הוא מרמה באמת, לא אמיתי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור לפסוק ו]
ויש הבדל בין הכסיל ובין האויל.
* שהכסיל יודע חוקי החכמה ובלתי מסתפק בם, רק שנלוז מהם מפני תאוותו, והאיוולת היא לו רק למסוה במרמה;
* לא כן האויל, שהוא מסתפק בחוקי החכמה, כמו שהתבאר בכל הספר.

רבינו יונה:

(ח) חכמת ערום הבין דרכו ואולת כסילים מרמה. מכל החכמות המשיגות לאדם, יבחר לו מהם הערום חכמת כשרון המעשים ותקון המדות. והכסיל יבחר לו מכל החכמות, הערמה ומרמה ותואנה. ואלו אינם מגיעים בלתי מחשבה, כמו שמצינו "העמיקו סרה" (ישעיה לא, ו); "העמיקו שחתו" (הושע ט, ט); "הבה נתחכמה לו" (שמות א, י); "חכמים המה להרע" (ירמיה ד, כב); "על עמך יערימו סוד" (תהלים פג, ד).

5. פֶּתִי יַאֲמִין לְכׇל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ. (משלי י״ד:ט״ו)

שַׁבְרָא מְהֵימָן לְכָל מִלֵי וַעֲרִימָא מִתְבַּיֵן לְטָבְתֵיהּ.
פתי יאמין – לדבריהם וניסת אחריהם.
דבר אחר: בשחוק יכאב לב, שחוק לכסיל עשות זמה (משלי י':כ"ג) וסופו יכאב לב, סוג לב רשע כמו (משלי כ"ו) כסף סיגים, סוג הוא שם הפסולת סוג הוא הכסף המעורבב בפסולת.
ומעליו איש טוב – וממעל לו לרשע יהיה הצדיק.
פתי יאמין – לאנשי רכיל.
וערום יבין לאשורו – לפסיעותיו כלומר יצפה מלריב וימתין עד יודע לו אל נכון.
פתי יאמין לכל דבר – הנה האיש הפתי יאמין לכל דבר ולזה יתפתה לכל הדברים מזולת התבוננות אם הוא ראוי לעשות כן אם לא ומזולת התבוננות בדרכים הראוים להגיע אל התכלית ההוא ואולם החכם יבין לאשורו אם הוא ראוי אם לא ובאי זה דרך יגיע אליו.
לכל דבר – לדברי לשון הרע הנאמר לו.
לאשורו – לדרכו האמיתי ר"ל לאמיתת הענין.
לאשורו – ענין דרך ופסיעו' כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כג).
פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו – אחר שדיבר מן הכסיל ומן האויל, שהם עצמם ליבם נוקפם, ואינם בטוחים בדרכם, אומר שלעומת זה הפתי, שגדרו מי שחסר דעת ומתפתה כיונה פותה אין לב, הוא מאמין לכל דבר, בין לדברי הכסיל בין לדברי האויל מבלי יבחין כלל, ואין ליבו נוקפו כלל.
אבל הערום, שהוא הפך הפתי, ויש בליבו ערמה לבחון כל דבר, הוא לא יפותה, רק יבין מה שמועיל לאשורו והצלחתו הרוחנית יעשה, כמו שנאמר (משלי יד ח): חכמת ערום – הבין דרכו – (משלי יג טו): כל ערום יעשה בדעת.

פתי – ערום – הערום הוא היפך הפתי, כנ"ל.
והערום יבחון תכלית מעשהו, כמו שנאמר (משלי יג טו): כל ערום יעשה בדעת – (משלי יד ח): חכמת ערום – הבין דרכו

רבינו יונה:  (טו) פתי יאמין לכל דבר. הנה קרא "איש טוב" לכל דבר שיש בו עצה, שישמע לעצה וחושש לדברי הבריות. והודיענו, כי יתנהג בדעת במנהג שמיעתו לעצה, וירחק מעל עקשי לב, ויכיר את הישרים, ולעצתם ישמע ובשכלם יעזר. ועתה בא להודיע, כי מדת השמיעה לעצה, גם היא תזיק לפתאים, כי הם מאמינים לכל דבר, ולא יבחנו בין 'סוג לב' וישר, ולא יבדילו בין עצה נבערה לנכונה, ולא כדרך שהזכיר באיש טוב, שירחק מסוג לב. וערום יבין לאשורו. הערום, והוא בעל שכל ומחקר, לא יתעוהו סוגי לב, וישמע אל דברי היועצים המדברים, וכאשר יגיע למעשה, ישקול הדברים ויבחר הדרך הישרה ללכת בה.

6. נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת וַעֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת. (משלי י״ד:י״ח)

יֵרְתוּן שַׁבְרֵי שַׁטְיוּתָא וּכְלִילְהוֹן דַעֲרִימָאֵי יְדִיעֲתָא.
יכתירו דעת – יעשוהו כתר לראשם וסוף.
נחלו פתאים – הנה הפתאים נחלו אולת כי הם בלתי מעיינים בדרכים איך יגיעו אליו אבל במהירות יפותו לזה ואמנם החכמים ימתינו שימצאו הדעת ר"ל שיעיינו בהתישבות גדול ונפלא כדי שיתברר להם מה שראוי לעשותו ואיך יתישרו להגיע אליו.
נחלו פתאים – האל"ף נחה והיו"ד נעה:
יכתרו דעת – טעה המדפיס אותו מלא יו"ד כי הוא חסר בספרים מדוייקים וכן במסורת ב' וחסר וסימן בי יכתרו צדיקים. יכתרו דעת:
נחלו – ר"ל אוחזים באולתם כאד' בנחלתו.
יכתירו – אוחזים בדעת ועושים אותם כתר לראשם ויתפארו בם.
נחלו פתאים אולת – כבר בארתי שהפתי יאמין לכל דבר, והוא יפותה מן הכסילים ואוילים, כיונה פותה, והוא מקבל האולת והספיקות בדרך נחלה, כיורש שנוחל מאחרים כן מקבל מן האוילים ולא ידע מה ולא יבחין כלל, אבל הערומים הם הפך הפתאים הם בוחנים על כל דבר ואינו עושה דבר אך בידעו היטב מה ולמה יעשה, והגם שאינם חכמים ונבונים יכתירו דעת – הדעת הוא כתר לראשם, ומוכתר מהם לא יעשו בלא דעת, כמ"ש למעלה.
פתאים – מובדלים מן כסילים ואוילים, שהאויל ממציא האולת והספיקות מלבו, והכסיל אין בו אולת רק שאוחז באולת במרמה כנ"ל (פסוק ח'), אבל הפתי מקבל האולת מאחר ונפתה אחריו, כמי שיורש נחלה שלא קנה אותה מעצמו, והערום הפך הפתי כנ"ל (א' ד').

רבינו יונה: 

(יח) נחלו פתאים אולת. אולתם הוא נחלתם. וערומים יכתירו דעת. פועל עומד, מבנין הפעיל, כלומר, יתעטרו בדעתויעלו בגדולה בחכמתם.
ויש מפרשים: יכתירו דעת – הם ישימו עטרת הוד בדעת, כי הם יחבבו הדעת בעיני האנשים ויפארו אותה בחכמתם.

7. עָרוּם רָאָה רָעָה [וְנִסְתָּר] (ויסתר) וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ. (משלי כ״ב:ג׳)

עֲרִימָא חָזֵי בִישְׁתָּא וּמִטְשֵׁי וְשַׁבְרֵי עָבְדִין וְחַסְרִין אִנוּן.
ערום ראה רעה – עונש של עבירה ונסתר ולא עבר עבירה.
ערום – הנה האיש הערום והחכם ראה הרעה קודם בואה ונסתר להמלט ממנה ואולם הפתאים לא נתנו לבם לזה ועברו במקום הרעה שם השיגם ההפסד והעונש.
ויסתר – ונסתר קרי. ועיין בספר הזוהר פרשת נח דף ס"ט:
ופתיים – בשני יודי"ן וחברו פתח דבריך יאיר:
ונענשו – הוא"ו ובגעיא בס"ס:
ראה רעה – הערום רואה הרעה המעותדת לבא ונסתר ממנה ר"ל שומר עצמו מן הרעה טרם בואה אבל הפתאים עברו דרך הרעה ולא נשמרו והשיג אותם העונש וההפסד.
נענשו – גם הפסד הממון קרוי בל' עונש כמו וענשו אותו מאה כסף (דברים כב).
ערום ראה רעה ונסתר – הערום אינו חכם שידע חקי החכמה, ובכ"ז כבר תלמדהו הערמה להבין דרכו שהוא הולך בה, אם לא יש בו איזה הפסד, כמ"ש חכמת ערום הבין דרכו, ושוקל ומפלס אם לא תגיעהו רעה בעתיד, ועי"כ ראה רעה – אם רעה עתידה לבוא הוא רואה אותה, וגם ונסתר בל ילך בדרך זה שאחריתו רע, כמ"ש יש דרך ישר לפני איש וכו', אבל הפתאים שהם הפך הערום לא לבד שלא יביטו ויזהרו מרעה עתידה, אבל גם עברו על רעה ההוה, ולכן ונענשו שמלבד שהשיגו הרע יקבלו עונש על שלא נזהרו כי היה להם להזהר.
ערום, פתיים – כנ"ל (א' ד'), ובא היו"ד תמורת ה' למ"ד הפעל.

רבינו יונה:

(ג) ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. הנה הזכיר כי לא תציל החכמה ולא הגבורה מן הגזרה, אף כי העושר שהיא מעלה שפלה מהם, והיא מקרה ופגישה שנפגש בה העשיר, כמו שנפגש העני בעניו. ועתה יאמר, כי רווח והצלה תעמוד מן החכמה, יותר מן הגבורה והעושר, כי אע"פ שלא תציל החכמה [מן הגזרה], ואין חכמה לנגד השם, אולם החכמה תשמר בעליה שלא יענש בעת צרה, כי ישמור נפשו שלא ידחוק את השעה. כמו שאמרו ז"ל: כל הנדחה מפני השעה, שעה עומדת לו. וזה ביאור ענין ערום ראה רעה ונסתר. ופתיים עברו ונענשו – כמו שאמרו ז"ל: כל הדוחק את השעה, שעה דוחקתו.

8. עָרוּם רָאָה רָעָה נִסְתָּר פְּתָאיִם עָבְרוּ נֶעֱנָשׁוּ. (משלי כ״ז:י״ב)

עֲרִימָא חֲזָא בִישְׁתָּא וּמִטְשֵׁי וְשַׁבְרֵי עָבְרִין עֲלָהּ וְחַסְרִין.
ערום ראה רעה – רואה פורענות הבאה על הארץ ונסתר הימנה שמשך ידו מן העבירה ופתאים לא נסתרו אלא עברו בדרך רעה.
ונענשו – ונפסדו.
ערום – מי שהוא ערום וחכם ראה דעת הגוף והבליו ונסתר מהרעה ההיא במשלו על תאוותיו אך הפתאים הנפתים לתאוות עברו בהם והשיגם רע והוא שכולם ערב שכלם אל הנפש המתאוה ולוקח מהשכל לבושו וקשוטו והוא מה שיש לו כח עליו מהשגת המושכלות.
נסתר – בדפוס נאפולי כתיב ונסתר בוא"ו וטעות הוא שנתחלף להם זה עם אותו שהוא בסי' כ"ג דכתיב יסתר וקרינן ונסתר:
פתאים – האל"ף נחה והיו"ד נעה:
נענשו – ברוב הספרים העי"ן בחטף סגול וברש"י כתוב ונענשו בוא"ו וכן מצאתי בס"א כ"י אמנם בשאר ספרים לא נמצא בוא"ו רק אותו שבסימן כ"ב:
מצודת דוד: ערום – כשראה הערום הרעה המעותדת לבוא נסתר ממנה ר"ל שמר עצמו מן הרעה טרם בואה אבל הפתאים עברו דרך הרעה ולא נשמרו והשיגה אותם הרעה ובא להם העונש וההפסד.

מצודת ציון: נענשו – גם הפסד ממון נקרא עונש וכן וענשו אותו מאה כסף (דברים כב).

מלבי"ם: ערום ראה רעה נסתר כבר התבאר (כ"ב ג'), ושם דבר מרעת הזמן, ופה דבר בנמשל מרעת הנפש, הערום יראה העונש המעותד על עוזב החכמה, וזה שייך למ"ש חכם בני, וראה אחרית דבר מראשיתו, ולא תהיה כפתאים.