חריצות ועצלות בספר משלי

תרגום:

עַד מָה לְאֵימַת אַנְתְּ דָמִיךְ אַנְתְּ עַטְלָא וּלְאֵימָת קָיְמָת מִן שִׁנְתָּךְ.

עד מתי עצל תשכב – עתה יגער באדם שהוא עצל ואומר לו כבר חננך השם שכל ובינה, ואיך לא תלמד ממה שאתה רואה, כי מי שיטרח וישתדל עשר מחייתו קודם שיצטרך לו, ימצא חפצו מתוקן בעת שיצטרך. ואתה תישן ולא תשתדל בעניני מחייתך.
מתי תקום – הכפל לחזק.

עד מתי – אתה העצל תשכב ותתרשל מקנין השלימות מתי תקום משנתך לעשות מעשיך האנושי' תן לעצמך מעט שינות ומעט תנומות להיות מתנמנם לא ישן ולא ער כמשפט האיש החרוץ הזריז כאשר תבואהו השינ' ותנמנ' מעט להסיר ממנו אונס השינה ומעט יחבק ידיו לשכב לתת מרגוע אל חושיו הלואים מצד טרדתם בהקיצו הנה כשתנהג זה המנהג יבא זה העוני לך ובא כמהלך ר"ל שמדי בואו ילך לו ויסור ומחסורך יבא לך כאיש בעל מגן וכלי מלחמה שכאשר יבא במקום מה לא יתעכב שם אבל ילך אל מלחמתו וזה כי מצד זריזותך בחכמה ישגיח הש"י ויתן לך מה שיצטרך לך או ירצה בזה כי מצד הזריזות יקל לו בעיניו לכנוס ולאסוף בו בעמלו מה שיסתפק בו והביאור הראשון הוא יותר נכון והנה הזהיר תחלה לבלתי היות בעל תאוה כי היא תמנע' השלימות ואחר זה הזהיר מהעצלה כי היא ג"כ תמנע השלימות ותהיה סבה אל שימות האדם בחוסר כל ואחר זה הזהיר מדבור השקרים אשר יחשוב האדם שלא יחטא והם סבה לרעות גדולות עם שזה יסבב שיאחוז האיש הזה דעות כוזבות לאהבתו השקר ואמר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור לפסוק ו]

עד מתי עצל תשכב – ר"ל ואתה העצל כבר עבר קציר כלה קיץ ואתה עדיין שוכב הוזה ולא עשית מאומה, ודרך העצל לישן כמה שעות על היום, ואחר שהתעורר משנתו שכב יתר היום על מטתו. עז"א עד מתי תשכב, ויותר מזה מתי תקום ותתעורר משנתך – והמליצה שבנערותו ישן ואינו מבחין כלל מפני הסכלות, וגם אחר שיתעורר וישכיל תכלית האדם וכי ראוי שיעסוק בתורת ה', ישכב אח"כ ולא יעשה מאומה מפני העצלות, לכן אמר עד מתי תתעצל ויותר מזה עד מתי תהיה שקוע בסכלות.

הֵיךְ חוּמְצָא לְשִׁנֵי וְכִתְּנָנָא לְעַינֵי הֵיכְנָא שְׁלִיחָא עַטְלָא לִמְשַׁלְחוֹי.

כחומץ לשנים – המשיל משל: מפני שהחומץ הוא קשה לשנים כי מקהה אותן, והעשן הוא קשה לעינים כי מעלה עליהם דמעות ושריפה. והמשיל העצל אליהם כי שליחותו קשה, כי יתעצל ולא יעשה שליחותו אלא באיחור, ולפעמים יפסד הדבר עבור עצלותו.
ויש מי שפירש: כמו שהחומץ קשה לשנים והעשן לעינים כן קשה לעצל כששולחים אותו.
כחומץ לשנים וגו' – הנה כמו שהחומץ לשנים שהוא מכאיב אותם מאד וכמו העשן שהוא מזיק לעינים כן העצל מכאיב לב שולחיו מפני היות תוחלתם ממושכה.

כחומץ – כמו שהחומץ מזיק הוא לשנים וכו' כן מזיק העצל למשלחו כי סומך עליו והוא מתעצל בדבר.

כחומץ לשנים – מגנה ענין העצל שדומה בשליחותו כמו דבר החמוץ שרוצים לאכלו כדי לעורר תאות המאכל, והיא בהפך מקהה השנים, והגם שיתעורר לאכול לא יוכל ללעוס את המאכל, וכן כעשן לעינים – אם יבעירו זיקות להאיר בבית, הגם שימצא אור הלא יכהו העינים ולא יוכל לראות, כן העצל לשולחיו שלא לבד שלא ישיגו הנרצה משליחותו כי גם יקלקל התכלית, וכל הדברים הנאמרים על העצל, י"ל מליצה גם על המתעצל בשליחות הכולל אשר נשלח לעוה"ז להשלמת נפשו.

רבינו יונה:

(כו) כחומץ לשינים וכעשן לעינים. אע"פ שייטב לאדם פעמים לרפואה, והעשן לפעמים לצורך ויבערו אור לשבת נגדו, לא יתכן להגעת תועלתם בלא היזק לאחד האיברים, כי החומץ יזיק לשינים והעשן לעינים. כן העצל לשולחיו. כי פעמים יש צורך לשליחותו והמצא תמצא בה תועלת, ונכון לשולחו בשעת הצורך מאשר אם ימנע השולח לשלח את האיש, אך לא יתכן לשליחותו מבלי קלקול באחד הדברים, כי מעצלותו להקשיב לקול דברי השולח ולצפון אותם בלבבו, או לכוין את דברי מי ששלחוהו, או מעצלותו ואיחורו בדרך, לא תנצל שליחותו מן הקלקול. ויתכן כי יקרא קלקול – חסרון התועלת בכל דברי השליחות, [כי אילו שלח בעל השליחות ציר חרוץ, אז הושלמה לו התועלת לכל דברי השליחות], ועתה כי בטח על משענת העצל, קרהו החסרון בקצת עניני השליחות, "וחסרון לא יוכל להמנות" (קהלת א, טו).

ואם בינה שמעה זאת, מה לעצל ולשליחותו בתוך ענין מדות הצדיק והרשע, כי הזכיר למעלה "וצדיק יסוד עולם", ואחרי המקרא הזה יזכיר "יראת ה' תוסיף ימים", ואיך באה שליחות העצל בתוך הדברים האלה. ועתה עמוד והתבונן, כי המשל על מלאכת התורה והמצוות [ועל שליחותם], כי המחזיקים בהם שלוחי השם, ככתוב: "וישלחך ה' בדרך" (שמואל – א טו, יח); "כי ה' שלחני לעשות" (במדבר טז, כח); "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" (ירמיה מח, י). גם ראה חתימת (רוב) משלי שלמה שחתם בהם דברי חכמה הוריתיך: "להשיב אמרים אמת לשולחיך" (להלן כב, כא). ובא להזהירנו עתה על הזריזות במצות ולגנות העצלתים, והודיענו כי לא יתכן לשלמות מצוה שיש טורח בהקמתה, רק עם הזריזות, והעצל אם יקיים מצוה, יבטל אחד מחובותיה וחוק מחוקיה. גם הנצל לא ינצל מן הנזק לנפשו ומן העונש בקיום המצוה, אע"פ שעשה מצוה מצד אחד והועיל תועלת ושכרו אתו. גם בהגותו בתורה לא יכוין אל כל דברי מלמדיו, ותקראנה אותו השגגות בהוראות תמיד, וכן ארז"ל: משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל. וכן במצות תפלין שצריכה זריזות, לא ינצל מן העונש בהסח הדעת, גם נאסר שלא יפיח בהן ולא יישן בהן, ומצותן כל היום. אך העוסק במצות, הוא לבדו פטור מן המצות. וכן בכל חובות השי"ת יתחייב הזריזות, ויקרא עון בעצלתים, כי ביחדו את הבורא, אם בפיו ובשפתיו יכבדהו ולבו ירחק ממנו, והנה גדול עוונו. וככה בעת התפלה, כאשר יתור אחר לבבו וזנה אחר עסקיו, לא יעשה כן כי דבר ידבר עם מלכים ויועצי ארץ. וכהנה רבות עם העצל, לא ימלט בקיום המצוה מן הנזק באחד העניינים, כאשר לא יתכן לתועלת החומץ מבלתי הנזק לשינים.

אוֹרְחֵיהוֹן דְעַטְלֵי קַרְצוּבֵי וְכוּבֵי וְאוֹרְחָא דִתְאֵיצֵי שַׁפְיָא.

דרך עצל כמשוכת חדק – דומה בעיניו כאלו הדרכים גדורים לפניו בגדר חדקים.
משוכת – גדר כמו הסר משוכתו (ישעיהו ה'), חדק קוצים.
ואורח ישרים סלולה – כבושה ומופנה, ומדרש אגדה דרכו של עשו כקוץ זה הנסבך בגיזת צמר אם תטלהו מכאן הוא מתערה בכאן כך אין אדם יכול לצאת ידי עלילותיו בלא ממון.

דרך עצל – הנה דרך העצל היא אצלו כמו גדר קוצים שההליכה עליו בקושי ויוזק המתהלך בו בכל המקומות שתדרך כף רגלו ואמנם ארח האנשים הישרים בפעולותיהם שאינם עצלים היא סלולה ודרוכ' ילכו בה בקלוח ואפשר שירצה בזה והוא הנכון דרך העצל בחקירוח העיוניוח מחקור בהם מחקר ראוי היא קשה לו כמו הדריכה במשוכת הקוצים וזה כי תמיד ימצא מי שזה ענינו בדרך חקירתו ספקות וערבובים לא יתכן לו היציאה מהם כי לא הקדים כל אותם המחשבות לעיין בהם ולברור הצודקת מהבלתי צודקת ואמנם דרך הישרים שדורכים בחקירותיהם ביושר ולזה יקדימו תחלת כל המחשבות הנופלות בדרוש ההוא ויבררו הצודקת מהבלתי צודקת היא סלולה ודרוכה לא יתנגפו רגליהם בה ולא יכשלו בהליכתם.

דרך עצל – במקום אשר ידרוך העצל ידמה לו כאלו גדר של קוצים לפניו ומעכבו ללכת כי לגודל העצלות ימצא מניעות לכל מעשיו אבל אורח ישרים הוא להם דרך סלולה וכבושה כי ימצא צדדים לבטל המניעות.
כמשוכת – ענין גדר כמו הסר משוכתו (ישעיה ה).
חדק – מין קוצים כמו טובה כחדק (מיכה ז).
סלולה – ר"ל ממושמש בו הרבה להסיר אבני המכשול ודוגמתו סלסלה ותרוממך (לעיל ד).

דרך עצל כמחשבת חדק – דרך עצל היא בדמיונו מלאה קוצים על דרך אמר עצל ארי בחוץ (למטה כ"ב:י"ג), כי דמיונו ועצלותו מגדילים בעיניו כל דבר המתנגד להצלחת מעשהו ועל ידי כן יושב בטל. אבל הישרים אשר נפשם חשקה לעשות הטוב אינם נסוגים אחור מפחד רע מדומה, אך נראה להם שדרכם סלולה ואין בה מכשול. וזאת גם דעת רש"י בקוצר מליו.

דרך עצל כמשוכת חדק וארח ישרים סלולה יש הבדל בין דרך ובין אורח, שהדרך הוא הדרך הגדול ההולך מעיר לעיר, והארח הוא המהלך מעיר לכפרים, ואמר שהעצל יתעצל ללכת, וגם הדרך הגדול שהולכים בו רבים ידמה בעיניו כאילו יצטרך ללכת על משוכת חדק – שקשה לעבור מצד שהוא משוכה וגדר וסכך, ומצד שהמשוכה היא של חדק הנוקב רגלי העובר, והישרים גם הארח הבלתי קבוע לרבים היא סלולה – כאילו היא מסלה ישרה ונוחה לעבור, ומה שהגביל עצל נגד ישרים הוא מצד הנמשל שיכוין בהעצל מי שמתעצל ללכת בדרך החכמה, שנדמה בעיניו גם דרכה הקבוע כאילו מלא קוצים, שחושב שא"א לו לכבוש תאוותו ולהלוך נגד יצרו, וכ"ש שלא ילך באורחותיה הפרטים, אבל הישרים שגדר ישר הוא שלבו ישר ונוטה לטוב, גם הארח הפרטי שילך בו בדרך החסידות והצדקה היא סלולה – כי לא ילחמו עמו התאוות ויצרי לב אחר שלבו ישר, כנ"ל ההבדל בין צדיק וישר.

דרך ארח – הבדלם למעלה (ב' י"ג).
ישרים – למעלה (א' ג' ב' ז', י"א ג' ט'), ובכל הספר.

רבינו יונה:

(יט) דרך עצל כמשכת חדק. (כנגד) [כגדר] הקוצים אשר בדרך, ולא יוכל איש לעבור, כן העצל לא יוכל להיות רק לאחור ולא לפנים, להגיע ממדה אל מדה. ואורח ישרים סלולה. ערך אורח ישרים, בהפך דרך עצל. וביאור הענין הזה בשערים. ישרים – ישרי לב. עד הנה שער הלב.

 

עַטְלָא דְמַטְשֵׁי יְדֵיהּ בְּשַׁחֲתֵיהּ אַף לָא לְפוּמֵיהּ מְקָרֵב לֵיהּ.

טמן עצל ידו בצלחת – ביורה חמה שכשיעברוה מן האור ופינוה רקנית מחמם ידו בתוכה ודומה לו בשלו בסירות ובדודי' ובצלחות (דברי הימים ב ל"ה) ומשום רבינו יצחק הלוי שמעתי בצלחת מלשון תרגום ויבקע וצלח בשעת הצנה והגליד על שם שהקור והגליד מבקעין וצולחים הידים, ואני שמעתי בצלחת קרע החלוק שקורין פאנדאדור"י, בלעז כלומ' טומנה בחיקו.

טמן עצל – הנה העצל כאילו טמן ידו בצלחת בצלוחית קטנ' שיקשה להוציאה משם וכן ימצא הענין בו כי לעצלותו תמצאנה ידיו כאילו הם אמורות ולא יעשה שום מלאכה ואף על פי שיחסר לו מזון ויצטרך לו מפני זה להרויח במלאכה מה שישיג בו די טרפו הנה עם כל זה לא ישליט בידו לעשו' בה מלאכה יחיה בה וזהו אמרו גם אל פיהו לא ישיבנה.

טמן עצל – הנה העצל יתעצל במלאכה וכל היום עוסק באכילה וידיו טמונים בצלחת לקנח התבשיל המתדבק בו והנה סופו שגם אל פיהו לא ישיב ידיו כי לא ימצא מה לאכול ולהשיב אל פיו.

בצלחת – שם כלי בשול כמו ובדודים ובצלחות (דברי הימים ב לה).

טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיהו לא ישיבנה – מצייר, מ"ש תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות, יד העצל מאנה להתנענע, ואם אכפה עליו תאות הרעב ושלחה אל הצלחת לקחת מזון, יטמון שם ידיו להיות בטוח מן האוכף אותה להתנענע, וירא להזיזה משם, ושם תשאר ולא ישיבנה גם אל פיהו, וירעב ולא יזיז ידו.

מִתְחַסַד עַטְלָא לָא שָׁתֵיק וְשָׁאֵל בְּחַצְדָא וְלֵית.

מחרף עצל לא יחרש – מפני הצנה יושב העצל ואינו עושה מלאכה ואינו עוסק בתורה.

מחורף עצל לא יחרוש – אמר להעיר על העצל מלבקש השלימיות כי בסופו יהיה משולל מהשגתם כי העצל איננו חורש אדמתו ועובד אותה כראוי בחורף וזה הוא סבה אל שלא יעשה פרי אשר זרע בה וכן העצל לא ישתדל בתחלת ענין לתכן גופו בלקיחת המוסר ולזה לא יכול להשיג החכמה ולא השתדל בה ג"כ וזה יהיה סבה אל שלא יתן פריו השכל ששם בו הש"י.
ישאל – ושאל קרי:

מחורף – מסיבת צנת החורף לא יחרוש העצל את שדהו ובעת הקציר שואל תבואה ואיננה כי לא צמחה שדהו הואיל ולא חרשה.

מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין – זמן החרישה הוא בחורף ואז האויר קר, והעצל שאינו אוהב לעשות מלאכה גם בעת נכון לזה, כ"ש שיתעצל בסבת החורף – ואח"כ בבוא הקציר שהאויר טוב שואל לאכול ואין – והוא משל על האיש המתעצל לאסוף חכמה בימי נעוריו, שאז הזמן לחרוש חלקת הנפש מן הקוצים והדרדרים וציורי התאוה, ולזרוע בה זרע החכמה ודעת, אבל אז רתיחת הבחרות ותאותיו ימנעוהו מזאת ויתעצל, ואח"כ בימי זקנותו שאז נחו רתיחות הילדות, אבל אחר שלא הכין אדמת הנפש לחכמה בזמנו לא ימצא פרי, וכן ימליץ החורף על ימי חיי הנפש בגויה, שאז זמן החרישה והזריעה, ובעת תתפשט הנפש מלבוש החומר אז זמן הקצירה, ומי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת.

רִגְתָא דְעַטְלָא מְמִיתָא לֵיהּ דְלָא צָבְיָן אַיְדִין דְעָבְדִין עֲבִדְתָּא.

תאות עצל – הנה העצל יתאוה תמיד אל קנין השלימיות והעצלה תמנעהו מההשתדלות בהשגתם הנה ימות וישאר עם התאוה ההיא כי מאנו ידיו לעשות דבר להשיג מה שאליו התאוה.

תאות – התאוה שעצל מתאוה לנוח על משכבו היא תמית אותו כי מאנו ידיו לעשות מלאכה להתפרנס בה ומה א"כ יאכל והרי הוא מת ברעב.
מאנו – לא רצו.

(כה-כו) תאות עצל תמיתנו, כל היום התאוה תאוה דבר שאין חשוב ונחוץ אל האדם הוא מתעצל בעשייתו, ואומר בל תחשוב כי מה שהעצל מתרפה לעשות מלאכה הוא מפני שאינו מתאוה, ודברי העולם קלים בעיניו, שלכן לא יתיגע להשיגם, לא כן הוא, כי באמת תאותו גדולה יותר ממי שאינו עצל, כי אינו דומה מי שי"ל פת בסלו וכו'. רק שאין לו ממשלה על הידים וכלי הגוף העושים, שאינם רוצים לשמוע לכח הממשלה שבנפש, וע"כ תאותו תמיתנו – כי הידים המוכנים להצילו ממות, שע"י שיעשו מלאכה ימצא תאותו, אין אובים לשמוע לו – ומוסיף שכל היום התאוה תאוה – שתחת שהזריז יעסוק כל היום במלאכה ולא יתאוה רק בלילה שפנוי מעסקיו, הוא מתאוה כל היום ולא יעשה מאומה, ומספר בשבח הצדיק, כי יתן צדקה אל העצל ולא יחשוך – כי העצל הזה אין לו מרחמים, והגם שמת ברעב לא ירחמו עליו, כשאומרים הלא יכול לעסוק במלאכה, אבל הצדיק ירחם עליו, כי הוא כחולה הבלתי יכול לעבוד, אחר שידיו נרפים ובלתי שומעים לו, ולכן יתן לו צדקה וירחם על עניו.

אֲמַר עַטְלָא בַּחֲכִינְנוּתֵיהּ אַרְיָא אִית לְבָרָא וּבֵינָת שְׁוָקֵי מִתְקְטֵלְנָא.

אמר עצל ארי בחוץ – איך אצא ללמוד תורה.

אמר עצל – הנה העצל לא יצא מפתח ביתו לעשות מלאכתו מרוב העצלה ויאמר כי הארי בחוץ לטרפו אם יצא מביתו והלסטים ברחובות להרגו אם ילך שם.

אמר עצל – בעבור העצלות לא יצא מפתח ביתו לעשות מלאכתו ויבדה מלבו לאמר הלא הארי בחוץ ויטרוף נפשי ובתוך הרחובות אהיה נרצח מן הלסטים המצויים שם.

אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח – יש הבדל בין חוץ ורחוב.
* שהחוץ הוא אחורי הבתים, ששם אין רשות הרבים, רק בני החצר לבד משתמשים שם,
* ו'רחוב הוא מקום השוק, ששם מתקבצים בני העיר.
ודרך הוא, שביערות הרחוקים מן היישוב יש חיות רעות, ובדרכים יש לסטים, לא כן בעיר אף בחוצות וכל שכן ברחובות, אין לסטים וכל שכן חיה רעה.
והעצל, מעצלותו לצאת מביתו, ידמה לו כוח המדמה כאילו.
* בחוץ, ששם אין רבים מצויים, יש חיות רעות,
* וברחוב יש רוצחים, הגם שאין שם חיות מפני יראת רבים, עד שמזה ימצא אמתלא לעצלותו בל יזוז מביתו.
והוא נמשל גם כן על העצל מלעסוק בתורה וחכמה.
* שאם יאמרו לו לעסוק בחוץ, במחקר וחכמה חוץ מתורה, יאמר שיש שם ארי, כמו שמפרש (משלי כב יד): שוחה עמוקה פי זרות – שמתיירא שלא ייפול בכפירה,
* ואם יאמרו לו ללכת ברחוב, ללמוד דברים שרבים דשים בה, מתיירא מרציחת אנשים, שלא יבין ולא ישיג את אשר לומד,
וכל זה – מעצלותו.

בחוץ, רחובות – הבדלם (ישעיהו ט"ו).

עַל חַקְלֵי דְגַבְרָא עַטְלָא עֲבַרֵית וְעַל כַּרְמִי דְבַר נָשָׁא חֲסַר רַעֲיָנָא.

איש עצל – שאינו חוזר על גרסת תלמודו.

על שדה איש – ולזה אמר על שדה איש עצל עברתי שמרוב העצלה לא ישתדל לחרוש ולזרוע והנה עלו בו עשבים רעים וקוצים וגדר אבניו שנבנית סביבו לשמור פריו נהרסה כי עצלותו לא ישתדל לתקנה וכן הענין בכרם אדם חסר השכל שנטעה הש"י לתת פרי הטוב המשמח אלהים ואנשים והוא השכל ההיולאני אשר לו כח להשיג המושכלות והנה לעצלותו בבקשת החכמה לא עלו לו כי אם דעות כוזבות ומזיקות לאדם בהצלחתו המדעית והמדינית והוסר הגדר שהיה סביבו בדרך שישאר לו מדרכו לשאר כחות הנפש.

על שדה וגו' – הוא ענין מליצה לומר הנה התבוננתי במעשה העצל.

על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב – השדה צריכה עבודה רבה בפועל חרישה וזריעה וכדומה, והאיש עצל לא יעבוד עבודת שדהו מעצלותו, והכרם שהוא כבר נטוע א"צ עבודה כ"כ ורק צריך שמירה לבל יתקלקל, וזה יעשה האיש עצל, אבל החסר לב לא יבין ההפסד שיגיע אל הכרם אם לא ישמרנו, וירפה ידיו גם מן הכרם.

אֲמַר עַטְלָא שַׁחֲלָא בְּאָרְחָא אַרְיָא בֵּינָת שְׁוָקֵי.

אמר עצל – הנה לעצלת העצל לא ירצה לצאת מביתו לעשות שום פעולה ולא ישתדל בעיון וידמה אליו כשיביאהו הכרוז לצאת מביתו שיש שחל בדרך אשר ילך בה ארי בין הרחובות שיטרפהו ולזה לא יצא מפתח ביתו.

אמר עצל – לרוב העצלות יגזים לומר איך אלך הלא שחל בדרך וגו' ואהיה נטרף.
שחל – שם משמות האריה.

אמר עצל שחל בדרך – ביאר כי העצל, אשר מתוך עצלותו לא ידרוש בחכמה, הוא יבוא לבסוף למידה זו הגרועה שיהיה חכם בעיניו, שזה גרוע מן הכסיל, כי החכמה צריכה זריזות ועבודה רבה, והעצל, אשר מרפה ידיו ממנה, יבוא לידי כך שיהיה חכם בעיניו, עד שידמה לו כל מעשיו בחכמה ואינו צריך לדרוש חוקי החכמה מפי חכמים, כי ידמה לו ששחל הגדול מצוי בדרך, וארי קטןבין רחובות העיר, רוצה לומר.
* שאם יצא לדרוש החכמות הרמות שאינם מצויים, כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, יאמר שיטרפנו השחל, רוצה לומר שיצא למינות;
* וגם שידרוש בדברי חכמה המצוים, חושש שיטרפנו ארי קטן, וכמו שנאמר גם למעלה.

הֵיךְ תַּרְעָא דִמְכָרַךְ עַל צִירְתָּהּ הֵיכְנָא עַטְלָא עַל עַרְסֵיהּ.

הדלת תסוב על צירה – הנה כמו שהדלת תסוב על צירה ואינה נפרדת ממנו כן דבק העצל אל מטתו לרוב אהבו השינה כי עצלה תפיל תרדמה ואמר על צד ההפלגה כי לעצלות העצל לא יתן ידו אל פיו להביא בו מזון כאלו טמן ידו בצלוחית קטנה שלא יוכל להוציאה משם וכאילו באר בזה כי אפילו לצורך מזונו לא יעזבוהו ידיו לרוב עצלותו.

הדלת – כמו הדלת תסבב עצמה על הציר הנה והנה ולא תצא ממנה כן העצל יתהפך על מטתו ולא יקום.

צירה – רגל הדלת הנתון בחור המפתן וכן נאמר בדרך שאלה נהפכו עליה ציריה (ש"א ד).
שהדלת תסוב על צירה – כן יסוב העצל על מטתו מצד אל צד, ולא יזוז ממשכבו.
צירה – רגל הדלת שהדלת תסובב עליו, ויש שאין עושין הציר מגוף הדלת אלא נוקבים הדלת וקובעים בו העץ או הברזל להכניסו בחקק המפתן כדי שיסוב, כמ"ש במשנה מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה והעליון כאן וכאן אסור (בן מלך).

עַטְלָא מַטְשֵׁי אַיְדֵיהּ בְּשַׁחֲתָא לָעֵי דְנֶהְפְכֵי לְפוּמֵיהּ.

בצלחת – ביורה חמה נותן ידו מפני הקור.

טמן – הנה העצל יתעצל במלאכה וכל היום עוסק באכילה וידיו טמונים בצלחת לקנח התבשיל המתדבק בו והנה בסופו יהיה נלאה ועיף להשיב ידו אל פיו להשים בה המאכל והוא ענין מליצה לומר שיחסר לחמו וכאלו נלאה להשים המאכל אל פיו.

בצלחת – שם כלי בשול כמו ובדודים ובצלחות (ד"ה ב' לה).
נלאה – ענין עייפות כמו ונלאו מצרים (שמות ז).

טמן עצל ידו בצלחת – ר"ל שגם אם יתנו לו לאכול יושיט ידו אל הכלי שבו המאכל, ונלאה להשיבה אל פיו לתת אוכל לפיהו, והנמשל שגם אם יתנו לו מזון הנפש ההכרחי יטמון ידו בכלי שבו המזון ולא יקח את המזון עצמו, למשל שיתנו לו ספורי התורה ההכרחיים לדעתם, יאכל הלבוש החיצון וספורי המעשיות, ולא יקת את התוך והמוסר והחכמה אשר תחת הכלי והלבוש.

עַטְלָא חַכִּים בְּעַיְנוֹי טָב מִן שׁוּבְעָא יָהֲבֵי טַעֲמָא.

משיבי טעם – חכמים.

חכם עצל – הנה האיש העצל הוא חכם בעיניו יותר מרבים מן החכמים שישיבו טעם לכל מה שישאלו מהם.

חכם עצל – העצל הוא חכם בעיני עצמו יותר משבעה רואי פני המלך היודעים להשיב טעם על כל אשר ישאלום כי בעבור העצלות יתחכם למצוא טעם על בטול המלאכה.

חכם עצל בעיניו – והוא החכם בעיניו יותר משבעה חכמים גדולים אשר ישיבו לו טעם הדברים ותוכיותם, כי נדמה לו שהוא חכם יותר מהם, וזה אשר תקוה לכסיל ממנו.

וְגַלְיָן אָרְחָתָא דְבֵיתָהּ וְלַחְמָא חֲכִינָנוּת לָא אָכְלָא.

צופיה – היא בביתה נותנת לב על צורכי בני ביתה איך ינהגו באמת וצניעות.

צופיה הליכות ביתה – התורה מלמדתם דרך הטוב לפרוש מעבירה.

צופיה – תמיד היא צופיה ומבטת ההליכות והדרכים אשר יובילוה אל ביתה אשר תתחבר בו אל השכל להשפיע לו מהחוש המצטרך לו בחקירות ולא תאכל מזון העצל שהוא חסר התיקון אך כל מה שתקנה מאלו הצורות הדמיוניות יהיה שלם התיקון להביט אל השכל הנה האשה אשר בה משפטה תשובח מצד כחות הנפש ומצד השכל.

צופי' – בס"א כ"י הצד"י גדולה וכן נמסר עליו לית צד"י גדולה ולא מצאתי כן בשאר ספרים ועיין מ"ש בישעיה נ"ו:
הילכות – הליכות קרי:

צופיה – ענין הבטה כמו צופות רעיס וטובים (לעיל טו).

(כז-כח) צופיה – במה שהיתה אשת חיל לצורך החזקת ביתה ומה שהיתה צופיה ומשגחת על הליכות והנהגת ביתה ושלא תאכל לחם עצלות – והיה הזריזות שלה לברכה לבד לאכול לחם, ע"ז לא יהללוה בשערי בת רבים, רק קמו בניה ויאשרוה – ולא תהולל רק מבניה ובעלה לבד, לא מאחרים, כי.

עַטְלוּתָא יַהֲבֵא שִׁנְתָא וְנַפְשָׁא רְמִיתָא תִכְפַן.

עצלה תפיל תרדמה – העצלות מביאה לידו שינה, זו היא המליצה, אבל המשל על המתעצל בתלמודו סוף ששואלין דבר חכמה ממנו והוא נרדם.

ונפש רמיה תרעב – סוף שיהא עני וכן הרמאי בתלמודו לעשות תורתו חבילות סוף שהוא ישכח.
עצלה תפיל תרדמה – מדרך העצלה שתפיל תרדמ' וזה מבואר מן החוש כי העצלה תרדי' הכחו' ותשימ' לואים ובכמו זה תמצ' שהנפש הבוטחת שתשיג די טרפה ברמיה ותתעצל מפני זה מההשתמשו' במלאכו' לבקשת הטרף תרעב כי לא ימצא לה בזה האופן מזונה או ירצה בזה כמו שהעצלה תפיל תרדמה ותמנע מהנפש המרגשת פעולת' תחת חשבו לתת תענוג ומרגוע לכחותי' כן נפש איש רמיה תרעב ותמנע ממנ' פעולת' בהשגת' המושכלות תחת חשבו כי בזה האופן ישיג בקלות די טרפה ויהיה יותר פנוי להשלי' נפשו והיה זה כן כי מדרך הרמיה שתמנע האדם מהשגתה השלימות.

עצלה – העצלות תפיל על בעליה שינה עמוקה כדרך היושב בטל.
ונפש רמיה – המתאוה להיות נזון מן המרמה ולא ממעשה ידיו סופה תרעב כי לא בכל עת יוכל לרמות.
רמיה – ענין עצלות עיין למעלה י':ד', וי"ב:כ"ד וכ"ז.
בוזה דרכיו – של הקב"ה (רלב"ג ) והוא נרמז בשומר מצוה, שהכוונה בלא ספק מצות ה'.

עצלה תפיל תרדמה – כבר שבח את החריצות כמה פעמים, ונגד החריצות גנה את העצלות והרמיה, ופה אמר שהרמיה גרוע מן העצלות, שהעצל עכ"פ לא ירעב כי עצלה תפיל תרדמה – וברדמו בשינה עמוקה לא יצטרך לאכול, אבל הרמיה שג"כ לא ישיג צרכו והוא אינו ישן, נפשו תרעב.

רלב"ג

מצודת ציון