אנחנו חיים במרדף. רודפים אחרי הישגים, אחרי רכוש, אחרי "הדבר הבא". אבל עיון קצר בכתבים שהעסיקו אותי לאחרונה, במיוחד בפרשנות על ספר משלי ופרקי אבות, מגלה זווית ראייה מרתקת על המושג "עושר".
רבינו יונה (בפירושו לאבות, פרק ד') מחדד הבחנה פסיכולוגית עמוקה:
העושר החומרי הוא "חיצוני לגוף". הוא יכול להילקח מאיתנו ברגע, הוא תלוי בגורמים חיצוניים, ולעיתים קרובות הוא מקור לדאגה ולא לשלווה ("מרבה נכסים מרבה דאגה").
לעומת זאת, ה"עושר" הפנימי – החוכמה, תיקון המידות, והיכולת לשלוט בכעס או בתאווה – הוא קניין עצמי. זהו נכס שנמצא בתוך האדם.
במודלים של בריאות הנפש שאני חוקר, אנחנו רואים שוב ושוב שהיציבות הנפשית לא מגיעה מהסביבה החיצונית, אלא מהיכולת שלנו לפתח "עמוד שדרה" פנימי. בן זומא קרא לזה "איזהו עשיר? השמח בחלקו". זו לא קלישאה, אלא כלי טיפולי: היכולת להפריד בין הערך העצמי שלי לבין הנכסים שלי.
אז בפעם הבאה שאנחנו בודקים את יתרת העובר-ושב בבנק, כדאי שנעצור לרגע ונבדוק גם את היתרה ב"בנק הנפשי": כמה סבלנות, שמחה ויישוב הדעת הפקדנו שם היום?
אשמח לשמוע מכם – מהו ה"נכס" הפנימי שהכי עוזר לכם ברגעי משבר?
מכון נס לפסיכותרפיה 